הי רועי בראוניז.
ישבנו בסוכה של עומרי, מנסים לעכל את מה שקרה ,להעביר את הרגשות, הדמעות, כל היממה האחרונה - לדף.
מסתבר שזה מה שמסכם בערך 3 שנים.
מיותר לומר שלא הצלחנו.
איך פתאום עולמנו התהפך. דברים שנראו לנו הכי חשובים מתגמדים, ואלו שקשורים בך גם אם הכי קטנים - הופכים להיות הכי משמעותיים.
לא מצליחים להחליט באיזו מילה להשתמש - סיוט או חלום בלאות.רבים.
היית כל כך כועס עלנו, הרי תמיד היית עם כולם, החוליה המקשרת.
לא תיארנו לעצמנו כמה קשה תהיה יממה אחת בלעדיך.
כבר מצאנו את הדרכים שלנו נפרדות בטיולים, נסיעות לחו"ל או בסתם ימים שפשוט לא יצא לדבר.
אבל ידענו שזה זמני ששוב נפגש.
הפעם זה כבר לא זמני.
כולנו מנסים כל כך חזק להתעורר מהסיוט, לקום ולשמוע את הצחוק המרגיע שלך ולדעת שאתה עדיין כאן.
עד עכשיו אנחנו לא מאמינים או אולי בעצם לא רוצים להאמין.
כל אחד מאיתנו שמע את זה בזמן שונה, בדרך אחרת - ובכל זאת כולנו הרגשנו את אותו הרגש, הכאב הבלתי נתפס, הגעגועים שלא נגמרים, חוסר הוודאות חוסר האונים, או שבעצם זה החוסר בך.
בתקופה האחרונה החבורה שלנו די התפרקה, ורק אתה לא ויתרת. נילחמת עלינו, שכולנו נהיה ביחד - ניצחק, כמו שאהבת.
והנה רועי, אנחנו פה, מגשימים את החלום שלך. כולנו יחד תחת סוכה אחת, ורק החיוך שלך חסר לנו.
אהבנו, אוהבים ונאהב אותך תמיד. שמור על עצמך, מלאך.
חזור אחורה